התערבות אתגר עם אנשים בעלי נכויות פיזיות וחושיות

תמונת השער מספרת את סיפורה של הנבחרת האנגלית בשייט נכים, תחרות בתנאי ים קשים (הייר, דרום צרפת, 2016), תחרות משולבת לכלל הדגמים האולימפיים בשייט, במסלול, בסירות אולימפיאות שונות מתחרים אנשים עם ובלי נכויות שבמהלכה נקרע מפרש החלוץ (הקדמי) בסירתם ובכל זאת הם ניצחו. תחרות אפית מבחינתם, לשמחתי הפלגנו טוב כמוהם וטוב מהם באירועים אחרים על אף פערי תמיכה ומשאבים....

התנסות באתגר לאנשים עם נכויות הפכה להיות ברורה ומקובלת יחסית ועל אף שנותרו מספר קיני פטרונות, נותרו מאבקים כנגד סטיגמות, כנגד שילוב חברתי ופעילות אתגר נגישה.

הוצלר (1992) מביא ציטוט של מטפס הרים נכה לאחר שכבש פסגה גבוהה :" כעת אני יכול לעשות כל דבר שארצה בהמשך חיי". ציטוט זה והראייה שמאחוריו עוסקת במסוגלות (self efficacy, competence), שנתפסת מוחשית במיוחד בקישור בין נכויות פיזיות ופעילות אתגר.

ניתן דגש לשתף פיזי  של האדם, שיתוף במרכיבים רבים ככל שניתן.

נאפשר מידה רבה ככל שניתן של עצמאות וחופש ולא תלות.

נשתף את האדם בעל המגבלה בבחירת ובהתאמת הפעילות.

נבחן חוקים אחידים, על אף הבדל במגבלה.

גיוון סף האתגר: נאפשר פעילות אתגר הן בפן רגוע יחד עם פן יותר 'אקסטרימי'.

הפעילות תתחיל בנקודה בה המשתתפים מתפקדים, לא בהכרח בנקודה הנמוכה ביותר.

 השייטים מטפלים בתורן סירתם, כל אחד חלק, גם המברשת תוחזק בפה, כשריכזתי בעמותת אתגרים, 1999

Mcavoy ושות' (1987) מתארים כי הגדלת התפיסה העצמית והפחתת חרדה הן מהתכונות הבולטות של ההתערבות האתגר עבור אנשים עם מגבלה פיזית.

מחקרים רבים (bunting, ewert, Kaplan, miles, smith, Peterson) מצוטטים אצל Mcavoy (1987) והם מצביעים על התרומה הייחודית של ההתנסות האתגר לאנשים עם מגבלה פיזית:

1. גידול בתפיסה העצמית ובהערכה העצמית.

2. גידול במימוש העצמי.

3. שיפור בהתאמה החברתית.

4. הפחתת התנהגויות שליליות.

5. הרחבת שיתוף הפעולה.

6. עליה בביטחון העצמי.

7. שיפור בגיבוש זהות חברתית.

8. שיפור בהיבט החברתי כמו: תחושה פחותה של ניכור חברתי, של זרות ושל בלבול.

9. הפחתה בנטייה להתגונן.

Mcavoy, Schatz, Stutz, Stuart, Lais  (1989)מוצאים דמיון בדיווחים בנוגע להשפעת פעילות אתגר אצל אנשים עם וללא מגבלה, הכוללים שיפור בנקודות הבאות: תפיסה העצמית, הערכה עצמית, מימוש עצמי, שינוי התנהגותי חיובי, שיתוף פעולה, בטחון עצמי, זהות חברתית, תחושה טובה יותר של שייכות, פחות זרות וניכור ופחות התגוננות.

מחקר על נפגעי חוט שדרה שמשתתפים בחתירה בקיאק ימי (Taylor 1996) הדגיש כי את התרומה הגדולה עבורם: האצילות שבתנועה, האתגר המוחשי והקרוב כל כך, הביטחון בכלי עצמו, הפעילות החברתית והסביבה הטבעית גרמו לתחושת מסוגלות ולהערכה עצמית משופרת.

Anderson ושות' (1997) בחנו, במשך שנתיים וחצי, השפעת מסעות קיאקים ממושכים על אנשים עם וללא מגבלה שחתרו יחד מדווחים כי הפעילות גרמה לשינוי עמדות, קשרי חברות, ושינוי בסגנון החיים. האחרונים טוענים כי המדיום ההרפתקני מאפשר הטמעה והכללה של תכונות ותובנות הנחשפות במהלך הפעילות אל תוך שגרת היום-יום.

חוקר שבן דפוסי תקשורת ושינוי עמדות דרך קורס צלילה שעברו יחד מבוגרים חירשים ושומעים גילה כי השינוי הגדול (למשל בבניית סיפור אישי) הושג דווקא אצל השומעים (Edmund 2003). מוצג הסבר אודות התפיסות השגויות הרואות בחירשות כפגם, כמחסור אצל השומעים ואצל החוקר עצמו (שקיים מספר קורסי צלילה מעורבים). זהו מחקר מיוחד המצביע גם על הצלילה כתחום אתגר משלב.

בתום 10 ימי מחנה חורף (סקי, הישרדות בקור, הליכה בשלג...) דיווח לנקנר (1989) על עלייה בהערכה העצמית אצל סטודנטים חירשים ולקויי שמיעה. להערכת המחבר אנשים עם חירשות ולקות שמיעה מועצמים במיוחד מהסביבה החדשה ומהאתגר, בהשוואה לאוכלוסיות אחרות בגלל המוחשיות שבאתגר.

Shashby ושות' (1984) טוענים כי מחנה אתגרי לנוער עם מגבלות מספק את התחומים החשובים הבאים:

4. הערכה של בעיות האחר מגדילה את התובנות של הבעיות הפרטיות.

עיקר המחקר Robb and Ewert (1987) אודות השתתפות אנשים עם נכות בספורט אתגרי הוא תיאורי כאשר המחקר הכמותי נגע בעיקר במדידת הערכה עצמית.

 חניכי צופי הים וחניכי עמותת אתגרים במחנה הקיץ משותף, עכו 2000 

האתגר כסימבול שיקומי או ריקנות וחוסר באתגר מול  "הנכה האתגרי":

Lee ושותפיה למחקר (1999) הגדירו תופעה של "דיכאון שעות הפנאי" אצל נפגעי חוט שדרה, לדעתם, פעילות נופש פעיל עשויה להפחית דיכאון זה, לאפשר מימוש עצמי, לבחון כישורים ומיומנויות אישיות ולאושש דימוי עצמי חיובי (ideal self) אצל נפגעי חוט שדרה.

נמצא כי לאחר הפגיעה עומדות לרשות נפגעי חוט שדרה 3 - 4 שעות פנאי יותר מאשר עבור האדם הממוצע (יותר פנאי לאחר הפגיעה). ניצול הפנאי הוא מנבא שיקומי כבר בבית החולים כאשר היקף הפעילויות בהן מעורב המשתקם ,עוד בבית החולים, הם המדד. Brock, dattilo ושות' (1995) מבחינים כי פעילות פנאי עשויה לגרום לשינוי עמדות חיובי אצל הנפגע ומשמשת גם בהמשך התהליך מדד בהערכת השיקום עבורו.

Lee ושותפיה למחקר (1999) מבליטים את ההחמצה מבחינה שיקומית שבאי ניצול פנאי זה הנובעת, לדעתם, מהזדמנויות מועטות ומהיעדר תמיכה חברתית.

לעומת חוסר זה מוכר גם המודל של "הנכה האתגרי", דימוי הרואי וקשה להשגה העולה מבחינת כתבי עת הפונים לנכים (Hutchinson and klebeir 2000 ): נמצא כי המודל לשיקום מוצלח ,אליבא אותם כתבי עת, הוא גבר, צעיר, לבן, העוסק בספורט ובמיוחד בספורט אתגרי.

מאפיינים גבריים כמו קשיחות, פיזיות, אתלטיות, תחרותיות, אגרסיביות, והתגברות על קשיים אישיים מובלטים בכתבות אלו המציירות תמונה חד ממדית של "המשתקם המוצלח".

מחקר איכותני זה מבליט שלושה קווים לדמותו של "הגבר המשתקם בהצלחה" מפגיעת חוט שדרה:

"מחויבות למאבק" - השיקום כמאבק, הפגיעה כאויב שיש לגבור עליו, כשבמאבק בולטת נקודת המפנה בה החליט הנפגע כי "או שהוא מתחבר לחיים או שהוא נותן להם לחלוף".

"מאפיינים הרואים" - הבלטה של תכונות כמו מחויבות לעבודה קשה, תפיסת הפגיעה כאתגר, נחישות, עקשנות ("אסור לוותר").

"פעולה הרואית" - פעולה המספקת המשכיות אצל הנפגע לפני ואחרי פציעתו, כמו חזרה להתחרות במרוצי מכוניות למרות שהפגיעה הייתה בעת מרוץ כזה.

תפיסה גברית זו עשויה דווקא להקטין את תחושת השליטה בגוף, להפחית את הדימוי העצמי ולהציב רף גבוה לשיקום אצל נפגעים רבים (Hutchinson and klebeir 2000 ). תפיסה חברתית שכזו עשויה להרחיק אנשים עם נכות מהאתגר.

Brock, dattilo ושות' (1995) מסכמים כי אדם שהיה ספורטאי פעיל טרם הפגיעה עשוי לאבד מרכיב מזהותו עם הפגיעה וכי התייחסותו לפנאי וספורט, אחרי הפגיעה, בעלת משקל רב. כך למשל הוא עשוי להתייחס לפעילות שטח כהכחשה (Active denial) כשהספורט עבורו הוא אמצעי בהכחשת הפגיעה והמגבלה ולא אמצעי למימוש עצמי וכד'.

אדם שנפגע פיזית יכול להתייחס לפעילות פנאי (ספורט, פעילות שטח) כהכחשה פעילה (Active denial) כשהספורט עבורו הוא אמצעי בהכחשת הפגיעה והמגבלה ולא אמצעי למימוש עצמי וכד'.

White, Young and Mcteer (1995) מציגים כיצד לאורך מעגל החיים משמש הספורט כלי חשוב להשגת גבריות ולייצוב דימוי גברי, סביב ספורט וגבריות נרקמים יחסים בין אב לבן, הספורט משמש כלי בידי המתבגר כאבן בוחן בחיפוש זהות מינית.

מחברים אלו טוענים כי לגבר בוגר הספורט מציג תפיסה של ניהול כאב, של אלימות מרוסנת, של כוחניות ושל אומץ. כך מסווגים ענפי ספורט מסוימים כיותר גבריים (ענפי שטח) לעומת ענפים פחות מוערכים כמו החלקה על הקרח או התעמלות.

שיעור האנשים בעלי המגבלה המשתתפים בספורט נמוך מהשיעור אצל אנשים ללא נכות (Sherrill 1995), נץ (אצל Samuel 1996) טוענת כי רק 8% מהנשים בארץ עוסקות בפעילות ספורטיבית לעומת 31% מהגברים. נץ מצאה כי סוג הספורט עומד בקשר ישיר לג'נדר: גברים נמשכים יותר לענפי ספורט בהם יש תחרותיות, עוררות ושליטה בעוד שנשים בארץ עוסקות בענפי ספורט בהם יש רגיעה, חברה ועיצוב הגוף.

נכות מולדת או נרכשת וספורט

מרבית בעלי המגבלה (כ- 85% Shapiro  אצל Sherrill  1995) רכשו אותה במהלך חייהם ולא נולדו איתה, זאת למרות שפגיעות מלידה הן יותר נראות, פגיעות חוט שדרה ,למשל, נפוצות החל מגיל 16. אורח החיים של ילדים עם מגבלה מלידה מגדיר על פי רוב השתתפות מועטה בפעילות ספורט ובפעילות פנאי משולבת עם ילדים ללא מגבלה, מרבית הדיווחים הם על היעדר התנסות ספורטיבית משמעותית אצל ילדים עם נכות מולדת עד גיל 18 ,לפחות.

הספורט עבור ילד עם שיתוק מוחין עשוי לאפשר יציאה ממסגרת של חינוך מיוחד, יציאה מכיתות בהן שותפיו ללימודים ולחיי החברה פגועים קשה יותר, הספורט משמש עבור הילד בעל נכות מולדת כמנגנון ליציאה מהסטיגמה, ומהבידוד ולכן ספורט עשוי לגרום לו תחושה טובה ביחס לעצמו וזאת לראשונה בחיים (Sherrill 1995).

ספורט אצל אדם בעל נכות נרכשת עשוי אמנם לשרת מנגנונים של הגנה והכחשה אך כמובן הוא עשוי לסייע בבנייה מחודשת של הזהות האישית.

קיים קשר חיובי ישיר בין גיל הפגיעה (בעמוד שדרה או קטיעה) ובין יחס לפעילות ספורט, נמצא כי אדם שנפגע לאחר גיל 17 עשוי להחזיק בעמדות חיוביות יותר ובהערכה עצמית גבוהה יותר מאדם שנפגע בגיל צעיר יותר. מדד חשוב אחר הוא מדד "ארבע השנים" המוערך בספרות כזמן הנדרש לאחר פגיעה קשה לביסוס הערכה עצמית מחודשת. Lee ושותפיה למחקר (1999) מצאו שיפור גדול יותר בתפיסת העצמי אצל ספורטאים נכים מתחילים ואצל כאלו שמקיימים פעילות שיטתית.

קיימת היררכיה של נכויות (Sherrill 1995), לפיה פיגור ושיתוק מוחין מצויות בתחתית הסולם, חירשות נמצאת במרכזו ופגיעות פיזיות מצויים בראש ההיררכיה. נכויות אחרות מסווגות בהקשר של מעמד חברתי וסוציו אקונומי. היררכיה זו גוררת את ספורטאי צמרת, פרפלג, להתרחק מקרבה לספורטאי צמרת אחרים ,למשל להיבדל מספורטאי מצטיין עם פיגור.

היררכיה זו מקשה עלינו להתייחס למדד של "עומק ההתערבות האתגר" בהקשר של אנשים עם נכות פיזית.

אולם, למרות כל הנכתב כאן קיימים קשיים ארגוניים בייזום ובניהול פעילות כזו כפי שמסבירים (Robb and Ewert (1987:

המינוח "אתגרי", "הרפתקני", "מסוכן" מרתיע אנשי שיקום.

פעילות אתגר לבעלי מגבלה מתמודדת מול בעיית סגרגציה.

אפליה מצד סוכנויות ביטוח, חוקים ומדיניות של נותני שירותים.

ניתן לקבוע כי הקמתה של עמותת אתגרים בשנת 95' שינתה את המציאות.

מאידך יש כברת דרך ארוכה ....

ראשית, יש צרכים ושירותים בסיסיים שאנשים עם נכויות בארץ מתקשים לקבל, שנית יש מוסדות שנוח להם תקציבית ,לפחות, "להיות ארגוני נכים", לתת מענה לאנשים עם נכויות קשות כמובן אך גם להשאיר אצלם את האנשים בעלי הנכויות הקלות. אלו ארגונים שטרם עשו שינוי נדרש לשנות ה- 2000.

פער אחר טמון בקושי המשמעותי לקבל את האחר כשווה, "נוח" לממסד וגם לעמותות, למדריכי האתגר לראות את עצמם כמובילים, כנותנים, כמחליטים וקובעי מדיניות ספורט או טיפול שטח עבור אנשים בעלי נכויות מורכבות. נוח להראות את האדם ש"עשה את זה" כיוצא דופן ובכך להותיר את הרוב עם תחושת נחיתות, משמרים את הפער דרך שיתוף ממדרגה ראשונה.

הפער עשוי להצטמצם רק עם עוד גופים יקלטו אנשים עם נכויות כקובעי מדיניות, כמובילים, כמפתחי מודלים, ציוד ובכלל להגדיל את המעורבות לצד הידע וההשקעה העצומה הנדרשת עדיין בנושא נגישות.

ברור לי כי הפיתוחים הטכנולוגיים שכל כך תורמים לחייהם של אנשים עם נכויות ישפיעו אף הם לטובה על השימוש באתגר לשם צמיחה אישית עבור אנשים בעלי נכויות פיזיות.