מי בא אחריי - יחסי העברה של אחאים
הנושא האחאי מעורר שאלות מעניינות וחשובות: איזה סוג של אחר הוא האח עבורנו? מה מייחד את הקשר האחאי מקשרי זיקה אחרים שיש לנו — עם הורים, עם בני זוג, עם ילדים חברים או עם זרים? כיצד הקשר האחאי משפיע עלינו, על זהותנו ועל אישיותנו? ובאיזה אופן ההשפעות האחאיות באות לידי ביטוי ביחסים הטיפוליים? בחרתי לקרוא למאמר 'מי בא אחרי?' בעקבות שאלתו של אלון, בן שש, שהציתה בי לראשונה את העניין בנושא העברה אחאית. אלון הגיע לטיפול בעקבות סימפטומים של גמגום שהופיע לאחר לידת אחותו כשהיה בן שלוש ואילמות סלקטיבית שהופיעה לאחר לידת אחותו השנייה, כשהיה בן חמש. הוא החל את הטיפול בשלב שבו הוא לא דיבר עם מבוגרים כלל וכמעט לא דיבר עם ילדים. לאחר כמה שבועות של שתיקה התחיל לדבר בטיפול, והשאלה הראשונה ששאל אותי הייתה: 'מי בא אחרי?' על השאלה הוא חזר, בחשש, בסיום כל פגישה. דרך השאלה הוא ביטא חרדה מפני כניסה של מישהו אחר שיגזול את מקומו ויוביל לאובדן בלעדיותו וייחודו, מישהו שיבוא אחריו וייהנה מהטוב שיש בפגישה אתי, בעוד הוא צריך לפנות את מקומו וללכת, כפי שחווה כשאחיותיו הצטרפו לחייו. כך הצליח אלון להעביר אלי את התחושות — שיתוק, גמגום, אבדן וגזל — שהיו לב מצוקתו בעקבות לידות אחיותיו והתעוררו שוב בינינו בסיומה של כל שעה טיפולית. מרגע שנוכחתי בתופעה, שמתי לב כמה היחס לאחים רלוונטי גם למטופלים אחרים, ילדים ומבוגרים. התרשמתי שזהו נושא נבדל ומובחן בפני עצמו, שאינו התקה או נגזרת של התסביך האדיפלי כלפי דמויות האחים, אלא ביטוי ישיר שקשור להתמודדותם המורכבת בתוך המערכת האופקית–אחאית.
פעמים רבות העיסוק ביחסי אחים, אחאים sibling נעזר משמעותית ביחסים הטיפוליים בקליניקה, הקשבה מלאה לקולות אלו מחוללת שינוי והיא עבורי, חלק מהטיפול.