סגנונות התמודדות תחרות GGR לבד מסביב לעולם
שיח על משאבים, חוסן, דרכי התמודדות עולה פעמים רבות בטיפול.
הזדמן לי לעבוד עם כל הרצף של לחץ וטראומה, צוותים של יחידות מובחרות ששומרים עלינו, מילואימניקים, אנשים בעלי נכות פוסט טראומה ומשפחות שחוות את הקושי יום יום.
אחת הדרכים היא ללמוד מהטובים ביותר, מה עזר להם במצבי לחץ, ראיינתי ,בין השאר את
בגיל 74 ג'אן ניצח את התחרות (בסימן 50 שנה לתחרות הראשונה), תחרות רטרו של יכטות בגודל 32-36 פיט "רגילות". התחרות התקיימה כמו בעבר, בחוקי ההפלגה והניווט "של פעם", אסור להשתמש gps למשל.
אי שם בלב האוקינוס השקט בסערה של גלי ענק, באחד הלילות, הסירה שלו נשכבה (נפלה מגל שגדול ממנה וזו 36 פיט....) גם קדימה וגם הצידה. הנזק היה לונטות צד, כלומר התורן כמעט וקרס. בבוקר המחרת החל ג'אן לתקן ולאתר. 7 פעמים עלה לתורן בגלים מטורפים (מזכיר, הבחור בן 74 בזמנו) עד שהחליט להמשיך במירוץ, להפליג מדרום אמריקה ועד צרפת במגבלות התורן.
ניצח.
.
משאבי התמודדות, הקפות העולם וקורונה
Jean-Luc Van Den Heede אוהב להתחרות לבד, ללא עזרה מאף אחד, ללא עצירה ואם אפשר מסביב לעולם.
זה ההסבר שלי, כי אחרת איך הוא השתתף בתחרויות שכאלו 6 פעמים? 5 מהם סיים על הפודיום, מחזיק שיא מהירות להפלגה מסביב לעולם "בכיוון ההפוך" מול הרוח ומנצח שיוט ה golden globe race בסגנון רטרו 2018-2019 (כלומר בלי מכשור אלקטרוני). לפני, אחרי ותוך כדי להשגים אלו הוא השתתף בתחרויות רבות נוספות, לבד או עם צוות, כמו המיניטרסט, חציית האטלנטי בסירות קטנות לבד, בתחילת הדרך. ז'אן ניצח את התחרות האחרונה ביכטת מפרש באורך של כ-12 מטר, רגילה למדיי כשהוא בגיל 73. ניצח לאחר כ-220 יום של הפלגה ללא הפסקה מסביב לעולם. 18 סירות יצאו לדרך, כולם של ימאים מנוסים, רק 5 עמדו ביעד וסיימו.
נפגשנו אינטרנטית כשחגגנו כשבועיים של סגר בבית, בימים הקדומים ההם שלא ידעתי לעשות שיתוף מסך בזום. דיברנו על ההתמודדויות בים ובקורונה. האם יש דמיון, האם אפשר להיעזר בניסיון חובק אוקינוסים שלו בכדי ללמוד משהו שייסייע כעת?
ברור אומר ז'אן שקיים הבדל, אני זינקתי לתחרות כשאני מוכן היטב, יש לי תוכנית וציוד, התנדבתי לכך. הקורונה אינה כזו ובכל זאת אני מנסה לחיות כיום ,בבית כמו בסירה. נקודת מפתח היא לוח זמנים מלא, מסודר, שגרת יום, שגרת שבוע. כשאתה מפליג מסביב לעולם בתחרות שאתה רוצה לנצח אתה כל הזמן משתדל להוציא את המיטב ומאידך חי בחלקי זמן של שבוע, עשרה ימים.
מאוד קשה לחשוב שבעוד 7 חודשים אחזור הביתה מהאוקינוס, לקחתי אוכל ל-240 יום וידעתי שבערך ב-220-230 ימים אגיע. אתה צריך להיות מדוייק מחד אבל לתכנן תחנות רחוקות, כל 10 ימים למשל. הוא מתאר לי סדר יום שמחולק לפי ארוחות ופעולות יומיומיות לתחזוקת הסירה. אם לא אתחזק אותה ואתקן יכול להיות שבשעת צרה אטבע ומעל הכל – כל הזמן להיות עסוק. כדברי המאמר:
"Only when totally becalmed do the solo-sailors start breaking up psychologically"
מחקר פסיכולוגי שבחן דפוסי התמודדות אצל סקיפרים בתחרות שכזו הצביע כי התקדמות איטית, poor progress, היא גורם מתח מוביל בשייט תחרותי מסביב לעולם. התקדמות מועטה, בגלל רוח חלשה היה הגורם לחץ שדורג הכי גבוה. התגלה כי סקיפרים השקיעו זמן רב ואנרגיה בחיפוש הרוח שתגרום לסירה להתקדם, התוצאה היתה פחות שינה, תשישות גופנית וחוסר יציבות רגשית.
ובכן, גם כשאין רוח, כשמשעמם כביכול, אין זמן מת, זה הזמן שבו צריך לפעול הכי הרבה בכדי לנצל את מעט הנשיבה שיש, לחשוב איך אתה מביא את הסירה למקום בו התנאים יותר טובים, שהסירה תפליג מעצמה. נסו לחשוב על הדרכים העומדות לרשותכם לבצע זאת, כיום בשגרת הקורונה. עיסוק, להיות עסוקים, לשמר לוח זמנים מובנה בצורה ההולמת כמובן למצב.
להיות חופשי ולהיות אתה:
מה מידת החופש שיש לנו כיום ואם בכלל אנחנו רוצים בה? הפלגה ארוכה אינה חופש, היא משטר ושיטה. די ברור מה צריך לעשות בכדי שהסירה תמשיך בבטחה במסלול הפלגתה וברור שצריך לטפל ולתפעל בדברים באופן שוטף. אי אפשר לקום וללכת,, לא תישן תהיה עייף, לא תכין אוכל תהייה רעב. לפחות ככה זה אצלי, כשאני מפליג.
"לעתים, בלילה, כשאתה בתוך שק השינה, בתוך הקבינה ונעים לך, הרוח משתנית וצריך לצאת החוצה להתאים את המפרשים. בן אדם צריך שיהיו לו הכוחות לצאת מהמקום החם והנעים, להתלבש במעילי הסערה ולצאת לחושך, לגשם. אין מי שיבקר אותך או ישפוט אותך. קל לחלום או לוותר, אולי לאכול יותר מדי, אולי יום אחד לא לאכול בכלל. בכדי להצליח בזה אדם צריך שיהיה בטוב עם עצמו, עם משמעת עצמית".
מיקוד שליטה פנימי הוא מושג בסיסי שלעתים נשחק אבל כל שייט יודע ש"אפשר לשלוט במפרשים אבל לא בכיוון הרוח". אלמנטים אלו של בחירה, חופש, שליטה בסירה כמו גם בקורונה ראויים למחשבה.
מיקוד שליטה פנימי גם הוא מושג פסיכולוגי מוביל שמרבים לתאר ולדבר עליו. עיקרו תחושת השליטה שיש לאדם על חייו, מיקוד שליטה פנימי במצבי לחץ נחשב מסייע. בעידן הקורונה, המוני אנשי מקצוע מדברים על הבנת מעגלי השליטה בפירוק החרדה שיש בהתמודדות עם המגפה. הרעיון הוא לעסוק במה שביכולתי לעסוק ולשחרר מהראש את מה שאין ביכולתי לעסוק. מה שמעביר אותי לנושא הבא – קבלה.
“The boat follows me in my mind, my decisions. I feel a strong link with my boat. This is a life-link. My survival depends on its security”
בין אם בלב ים ובין אם בחודשי הקורונה יש לנו שיח חדש עם עצמנו, מידת החופש שלנו מהשוואות חברתיות, מהעצמי החברתי גדולה ולאורך זמן. מידת ההכרות שלנו עם העצמי האידיאלי ,למשל, או עם כל תפיסה אחרת של עצמנו גדולה ומאפשרת למידה ביחס לחודשים ושנים אחרות. במובן מסויים, אנו מקיימים חוק חברתי מחד אבל משחררים עצמנו מכבלי ציפיות החברה ונפגשים עם עצמנו מאידך.
קבלה
"פרופורציות" אנחנו אומרים, סדרי עדיפויות, כעת אנחנו מעריכים את הדברים הקטנים, אלו אמירות של שעות מאתגרות ששזורות בחיינו. קשה לפרק את המחשבות ביום יום, קשה לעשות Cognitive Defusing אבל נדמה כי זהו אחד השיעורים החשובים של ג'אן:
"כשיש סערות אתה יודע שיגיע מזג אוויר טוב להפלגה, אולי מחר, מחרתיים, אולי יהיו עוד שלושה או חמישה ימים של סערה חזקה אבל בסופו של דבר יהיו תנאי הפלגה נוחים". אין לך מה לעשות פרט לקבל את זה הוא אומר, "כשאתה לבד באמצע שום מקום באויקנוס הדרומי אתה מבין מה החלק שלך ביקום הזה".
,כשהפלגתי, הכרתי בחלקים שבהם הייתי שמח, ברגע נתון, בהווה שבו הייתי שמח, חשבתי על כך שאני חי בתקופה יוצאת מהרגיל, זה חשוב לי לחיות ברגע הזה ואני חושב שגם בעידן הקורונה אנשים יסתכלו במרחק השנים ויגידו, חיינו בתקופה מיוחדת לאנושות"
“Positive thoughts – always, if you are not optimist, if you are thinking about all the since that can happen or you are not going to arrive, if you think it is not possible it becomes not possible”.
ג'אן מספר שהיכולת לקבל את מה שקורה, להשלים עם מה שאינו בשליטתו ותמיד לחשוב מחשבות חיוביות התחרשה לאחר שעות על גבי שעות של שהייה לבד. יכולת זו מצטרפת למרכיב "קבלה" נוסף של ההתחברות לטבע. זו הפעם היחידה בראיון שג'אן לא מצליח לנסח את עצמו. כשהוא מתאר את רגעי הקסם של זריחות / שקיעות, ענן מעניין וקרחונים מיוחדים הוא מדבר בעיקר דרך העיניים. הוא מספר לי סיפור אחד על ציפור קטנה ש"רקדה" עם התורן שלו והיתה בעיניו מופלאה, רגעים קצרים שבהם התבונן בה ונתנו לו חוויה של חיבור ושל שקט. אני מוצא שבהייה בטבע, מבעד לחלון שלי, או אם אין ברירה במסך מחשב של מצלמת זמן אמת מאיזה חוף או ג'ונגל מופלא עושה לי את זה. קחו 10 דקות לעצמכם ובמקום לדפדף בטלפון נסו להתמקד בצילום שכזה. לדוגמא או יש ללחוץ לדוגמא נוספת.
אשמח לשמוע ולסייע.... פנו אלינו.